לב קמי. הם כשדים בא״ת ב״ש ואחז בלשון זה על כי קם לבם על ה׳ והחריבו נוהו: רוח משחית. מוסב על מעיר לומר שיעורר עליהם רצון משחית והוא רצון פרס ומדי:
ושלחתי וכו׳. אשלח על בבל אנשים רודפים ומפזרים והם יפזרו אותם וירוקנו את ארצם כי את הכל יקחו: כי היו עליה. האויבים יבואו עליה מסביב ביום בוא עליהם הרעה:
אל ידרוך. ר״ל אליה אל בבל ידרוך הדורך קשתו ואליה יתעלה ויתגאה עם השריון: צבאה. צבאות עמה:
בחוצותיה. יפלו בחוצותיה:
כי לא אלמן וכו׳. כי הוא חי וקיים לעולם והוא לישראל לעזר לנקום נקמתם: כי ארצם. של הכשדים: מקדוש ישראל. ממה שעשו לקדוש ישראל שהחריבו נוהו וכלו עמו:
נוסו. אתם הבאים מארצות אחרות השוכנים עתה בבבל נוסו משם ומלטו כל איש את נפשו ואל תתעכבו שמה להיות נכרתים עמה בעוונה: כי עת. עתה באה העת לעשות נקמה בבבל ולשלם לה גמול הרעה:
כוס זהב. עד הנה היה בבל ביד ה׳ ככוס יין נקי וצלול כזהב והיא היתה משכרת כל הארץ ר״ל על ידי בבל האביד הארצות כי הוא בלבל דעתם כיין המשתכר ומבלבל מיינה. מיין הכוס ההוא שתו העובדי כוכבים ולכן נעשו הוללים וסכלים כשכורים ולא יכלו להלחם:
פתאום. הנה עתה נפלה פתאום ונשברה: הילילו עליה. לכן עשו יללה עליה: קחו צרי. דרך לרפאות המכאוב בצרי ולכן אמר בדרך לעג קחו צרי בעבור מכאובם אולי תרפא על ידי הצרי:
רפאנו. כאלו הבאים ההם אשר שכנו בבבל ישיבו לומר הן עשינו רפואות לבבל אבל לא נרפתה ולכן עזבוה ואל תעסקו עוד ברפואתה והיא ענין מליצת הלעג: ונלך. ואנחנו נלך משם כי אם נלך לארצנו לבל יתדבק בנו חלי מכאובה: כי נגע. רצה לומר משפט פורענותה מאד גבהה עד כי נגע אל השמים: ונשא וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
הוציא ה׳. רצה לומר הצדקה שהבטיח לנו הנה עתה הוציאה מאוצרו הטוב וגלה לכל ולכן בואו וכו׳: את מעשה. הוא אבדון בבל:
הברו החצים. הנקו החצים מן החלודה: מלאו השלטים. קבצו המגינים להביאם במלחמה: העיר. הנה ה׳ העיר רצון מלכי מדי והם דריוש וכורש חתנו אשר ירש המלכות אחרי מות דריוש: מזמתו. מחשבת ה׳ היא על בבל להשחיתה: כי נקמת וכו׳. רצה לומר הנקמה אשר הוא לוקח מבבל היא נקמת היכלו אשר שרפו באש ולא בעבור מה שעשה בבל לשאר העובדי כוכבים:
שאו נס. הרימו נס לרמז להתאסף ולבוא למלחמה אל חומות בבל: החזיקו המשמר. דרך הצרים על העיר להעמיד משמרות שילחם כל אחד בזמנו ואמר החזיקו המשמר ולא תעברו המועד הקבוע: הקימו שומרים. הדרך להעמיד שומרים בלילה לבל יצאו מן העיר פתאום ויכו בהם: הכינו האורבים. להסתר במקום מחבואה לארוב על היוצאים מן העיר: כי גם זמם. ר״ל כמו שחשב ה׳ לעשות כן גם עשה וכו׳ אל יושבי. על יושבי בבל:
שוכנת. את בבל השוכנת אצל מים רבים הוא נהר פרת המשקה שדותם: רבת. בת רבת אוצרות: בא קצך. הנה עתה בא סופך ומדת גמר השלמתך מן העולם והוא כפל ענין במ״ש:
בנפשו. ר״ל בעצמו: כי אם. כי אשר אמלא ארצך מבני אדם מלומדי מלחמה רבי המספר כארבה והם יצעקו עליך קול הידד שהוא קול שמחת שודדים:
עושה ארץ בכוחו. כאומר והנה בידו לקיים מאמרו כי הוא עושה ארץ בכוחו וכו׳ ואם כן הכל שלו ובידו: נטה שמים. פירש השמים כנטיית האוהל:
לקול תתו. בעבור נתינתו קול המיית מים באויר השמים אז מעלה את העננים לרום השמים: מקצה הארץ ר״ל כאשר המה נראים למראה העין שהם בשפולי הרקיע בקצה הארץ אז מעלה אותם אל מול המקום אשר ירצה להמטיר שמה: ברקים. לעת בוא המטר מבריק ברקים ואין המטר מכבה אותם: ויוצא. הוא מוציא את הרוח ממקום אוצרו:
נבער. כל אדם העובד הפסל הוא נבער מהיות בו דעת וכל צורף העושה הפסל יקבל בושה מן הפסל בראותו כי שקר המסכה שנסך ואין במי מהם רוח החיוני:
מעשה תעתועים. המה מעשה ידי התועים מדרך השכל: בעת פקודתם. בעת ישגיח המקום להפרע מהם אז יאבדו מבלי תקומה:
לא כאלה. לא כהפסילים האלה הוא אלהי יעקב הנתון לחלקו: כי יוצר הכל הוא. לא כהפסילים שהמה מעשה ידי אדם כי חלק יעקב הוא היוצר את הכל: ושבט נחלתו. ואת יעקב הנזכר בחר להיות כ״א משבטיו שבט נחלתו: ה׳ צבאות שמו. כי הוא מושל על צבאות מעלה ומטה ומוסב למעלה לומר הואיל ואין לו ערך עם הפסילים כי הוא יוצר הכל ואת ישרים בחר לנחלה אם כן בודאי יקיים מאמרו לאבד את בבל להצמיח ישע לישרים:
מפץ אתה לי. את בבל היית בידי ככלי מפץ וכלי מלחמה:
רכב. הוא המרכבה המיוחדת לאנשים: ורוכבו. הוא היושב על המרכבה:
אכר וצמדו. עובד האדמה בחרישה עם צמד הבקר אשר יחרוש בהם:
ושלמתי. והנה אשלם לבבל גמול רעתם: לעיניכם. כולכם תראו בעיניכם הרעה הבאה על בבל:
והנני אליך. הנה אני אלחם בך אתה הר המשחית והוא בבל המשחית את כל הארץ (ועם היותה בקעה קראה הר מפני חזקה): ונטיתי וכו׳. להכות בך: מן הסלעים. הוא משל על המגדלים הגבוהים שבבבל: להר שרפה. כי תהפך כסדום ותמטר עליה גפרית ואש כמוה:
ולא יקחו וכו׳. מאבני מפולת חרבותיך לא יקחו אבן הראוי לשומה בפנת הבית (כי הדרך לשום בפנת הבית האבן היותר יפה להיות נראה משתי הרוחות): ואבן למוסדות. אבן חזק הראוי לשומו ביסוד: כי שממות עולם. ולכן לא יבוא מי לשם לקחת מאבניה:
שאו נס. לרמז על העובדי כוכבים שיתאספו לבוא למלחמה על בבל: תקעו שופר. גם זה הוא רמז אסיפה: קדשו. הזמינו עליה גוים התאספו ממלכות אררט וכו׳ מנו עליה שר לאסוף המלחמה והעלו קבוצת סוסים רבי המספר כארבה וכ״א מהסוסים תסמר שערות בשרו בעת הקרב (כי זהו דרך הסוסים הטובים בעלי כח ולב אשר יתקשו שערותם כמסמר):
קדשו וכו׳. חזר לומר שוב לפרש שהם מלכי מדי והם דריוש וחתנו כורש שירש המלוכה אחרי מותו: ארץ ממשלתו. הארץ אשר הוא מושל בה:
כי קמה. עמדה ונתקיימה על בבל מחשבות ה׳ שחשב לשום אותה לששמה:
חדלו וכו׳. כי בא מורך בלבבם: ישבו במצדות. להתחזק במשגב המבצר: נשתה. נעתקה וסרה מהם גבורתם והיו דומים לנשים בדבר תשות הכח: הציתו. האויבים הציתו משכנותיה ונשברו בריחי שעריה ונפתחו לפני האויב לבוא בהם:
רץ לקראת רץ ירוץ. מן המלחמה שלחו איש רץ להגיד למלך בבל דבר המלחמה ועד לא ישוב שלחו רץ אחר ובדרך מהלכו פגע בהרץ הראשון כשהוא חוזר ורץ א״כ רץ זה לקראת רץ זה: ומגיד וכו׳. כפל הדבר במ״ש כי הרץ הוא המגיד: מקצה. רצה לומר אשר בקצה המדינה וכן נאמר בואו לה מקץ (לעיל נ):
והמעברות. מקום מעבר המים נלכד ביד האויב לבלי תת למי לברוח דרך המים: ואת האגמים. הגומא הגדל על פני המים שרפו באש לבל יוכל מי להסתר בין הגומא:
כגורן וכו׳. רצה לומר עם כי היא עתה מלאה טובה כגורן בעת ידרכו שם העמרים ודשים אותם כי אז ימלא הגורן מן התבואה הנה במעט זמן תהיה ריקנית ותבוא לה עת הקציר רצה לומר תהיה כגורן בעת הקציר כי אז כבר הוציאו כל התבואות ועדיין לא נאסף בה התבואה החדשה:
אכלני. בני ישראל קובלים על הצער שסבלו ואומרים הנה נ״נ אכלני והמם אותי: הציגני. העמיד אותי כלי ריק כי את הכל לקח ושלל ומיהר לבלוע אותי כתנין הבולע מבלי לעיסה ומילא הכרס שלו מן מעדני ר״ל שלל טוב ארצי והביאם לארצו: הדיחני. ר״ל כמו כשמדיחים את הכלי לא נשאר בו מאומה מודבק בדפנותיה כן לא השאיר מאומה בידי:
חמסי ושארי וכו׳. ר״ל יושבת ציון תאמר צעקתי על החמס הנעשה לי ועל עבודת הפרך שעבד בי עד שבלה את בשרי הלא המה על בבל כי מידו בא לי החמס ובליית הבשר: ודמי וכו׳. ירושלים תאמר צעקתי על הדם הנשפך בי הלא היא על יושבי כשדים כי הם שפכו דמי:
לכן. הואיל וכן עשו בך לכן וכו׳: והחרבתי. אוביש את ימה ר״ל אשבית השפעתה אשר היתה כמי הים: והובשתי וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
לגלים. דרך החורבות להמצא בהם הרבה גלים מנפילת כותלי הבתים: מעון תנים. יהיו מדור לתנים השוכנים בחרבות: שמה ושרקה. תהיה לתמהון כולם יתמהו על חורבנה וישרקו עליה (כי כן דרך בני אדם לשרוק בקול בראותם דבר חשוב שנאבד): מאין יושב. על כי לא ישב מי שם לכן תהיה לתמהון וישרקו עליה:
יחדו. כל בני בבל ישאגו בקול מר כאשר ישאגו כפירים בעת יחסר מאכלם: נערו וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
בחומם. על בלשאצר אמר הנה אסבב שיעשו משתיהם בזמן החום כדי שבסבת החום ישתו הרבה וישתכרו כי על כי ישמחו בעת המשתה ירבו לשתות יין: וישנו. בעבור השכרות ישנו עד עולם ולא יקיצו עוד כי בעת השינה נהרג בלשאצר ואמר בדרך מליצה כאלו נרדם מן היין:
אורידם. את אנשי בבל אוריד לטבח כמו שמורידים את הכרים:
תהלת. שהיתה לתהלה ולתפארת בכל הארץ: בגוים. בין כל הגוים היתה לתמהון על גודל חורבנה:
הים. ר״ל אוכלוסין מרובים כמי הים: בהמון. ר״ל במרבית הגבורים נאבדה:
ארץ ציה. להיות ארץ ציה וערבה: ולא יעבור. אפילו דרך העברה בעלמא:
ופקדתי. אשגיח להביא פורעניות על פסל בל העומד בבבל כי האויב ישבר אותו וישא את זהבו: את בלעו. את העושר שבלע אוציא מפיו ר״ל כל העושר שאסף לעובדיו אוציא מהם (ואמר לפי מחשבת בבל שחשבו שפסלו הוא הנותן להם כל העושר אשר לא כן הוא כי הוא הבל ואין בו ממש): ולא ינהרו. עוד לא ימשכו העמים ללכת אליו לעבדו כי כולם יראו שאין בו ממש: גם חומת וכו׳. כ״א מהחומות תפול ולא יתחזקו במעוז העיר:
מחרון. מלטו נפשיכם מחרון אף ה׳ שתחול על בבל שלא תהיו נלקים עמהם:
ופן ירך. השמרו פן ירך לבבכם רצה לומר לא יבוא מורך בלבבכם ולא תיראו בשמועה הנשמעת בארץ והיא שמלכי מדי ופרס עולים להלחם בבבל: ובא. ר״ל לא תיראו במה שבאה השמועה ההיא בשנה הזאת אשר כבר באו בארץ ונתקיימה הדבר ויצא לפועל: ואחריו. ר״ל ולא תיראו בהשמועה הנשמעת אחריו בשנה ההיא אשר כבר כבשו את בבל ונעשה חמס בארץ והנה יהיה מושל על מושל רצה לומר פרס ומדי תמשול על בבל שהיתה עד הנה מושלת על כל הגוים וכאומר מכל אלה אל תיראו כי הכל הוא לטובתכם:
ופקדתי. אשגיח להביא פורעניות על פסילי בבל כי האויב ישבר צורתם וישא את זהבם: תבוש. תהיה יבש ר״ל חסר מכל טובה: יפלו בתוכה. כי המורך יבוא בלבם ולא יצאו השדה להלחם מול האויב כי יסגרו בעיר ואחר שיכבוש האויב את העיר יהרוג אותם בתוכה:
שמים וארץ. הוא ענין מליצה ור״ל הרבה שמחה תהיה בעולם באבדן בבל כי הרעו לכל העובדי כוכבים: כי מצפון. כאשר יבואו עליה השודדים מצפון הם פרס ומדי השוכנים במקצוע צפונית מזרחית:
גם בבל לנפול. כי בבל היה סבה גם לנפול חללי ישראל גם לבבל תחשב הסבה אשר נפלו חללי כל הארץ ולכן כולם ישמחו במפלתם:
פליטים מחרב. אתם בני ישראל הפליטים מחרב האויב ולא נהרגתם עם אנשי בבל הלכו משם לארצכם ולא תעמדו שמה: זכרו מרחוק. מבבל זכרו את ה׳ מה שבטלתם עבודת המקדש ומהרו לשוב אליה: וירושלים וכו׳. לזכור בה מה שהיא מתאבלת על שוממתה:
בושנו. הנה עד הנה בושנו כי שמענו חרפת האויב וכסתה כלימה פנינו כאשר באו זרים על מקדשי בית ה׳ והם האולם וההיכל והדביר ר״ל כאשר החריבו את בית המקדש חרפו האויבים ואמרו מבלי יכולת ה׳ לא הציל מקדשו:
ופקדתי. אשגיח להביא פורעניות על פסיליה: ובכל ארצה. בכל מקומות ארצה: יאנק חלל. בעת תצא הנשמה:
כי תעלה. אם תעלה בבל אל השמים להשגב שם מפני האויב ואם תעשה מבצר חזק במרום לא תועיל לעצמה כי ממני יבואו לה השודדים ואין שום מבצר עומד נגדי והוא ענין מליצה והפלגה לומר אם תתחזק במלחמה בהרבה תחבולות לא תועיל לעצמה:
מבבל. נשמע מבבל:
קול גדול. כי היתה בת רבת עם וקול שאונם היה גדול מאד: והמו גליהם. ר״ל ומה שגליהם היו הומים כלומר מה שהמו בגאוה ובהתרוממות כגלים וכמו המיית מים רבים כן היה נשמע קולם את כל זה יאבד המקום ממנה:
חתתה קשתותם. לא יוכלו לירות ולהתגבר במלחמה כאלו נשברה קשתותם: כי אל גמולות ה׳. כי ה׳ הוא משלם גמול המעשה ולכן ישלם לבבל את גמולם שהרעה לעשות:
והשכרתי. אשכר אותם עד כי ישנו עד עולם ולא יקיצו ר״ל אבלבל דעתם ויפלו ולא יקומו: ה׳ צבאות שמו. המורה שהוא מושל בצבאות מעלה ומטה:
הרחבה. אשר כל אחת רחבה: ערער תתערער. תחרב ותשחת: ויגעו עמים. העמים אשר בבבל יגעו בהרבה ריק ר״ל מה שיגעו במלחמה מול האויב יהיה לריק כי לא יצליחו מאומה: בדי אש. יגיעות הלאומים יהיה בהרבה אש כי אש יהיה תכליתם ויהיה עיפים ולא יוכלו לכבות את האש ותאכל עד אבדון:
את צדקיהו. עם צדקיהו: שר מנוחה. רצה לומר שעמד עם המלך בעת מנוחתו לדבר עמו מסתרות לבו:
ויכתוב וכו׳. בתחלה אמר שכתב ספר ואח״ז אמר שצוה לו בדבר הספר שכתב: אל ספר. אמר ע״ש סופו כי אחר שכתב נעשה ספר: הכתובים אל בבל. הכתובים פה על בבל:
וראית. אז תראה בספר ותקרא בו:
אתה דברת. ר״ל הלא מפיך אמר ירמיה ואם כן הלא בידך לקיים מאמריך: למאדם. בין אדם בין בהמה:
ככלותך. כאשר תכלה לקרוא את הספר תקשור אבן על הספר להכבידו לרדת בעומק המים:
ככה. כמו ששקע הספר הזה כן תשקע בבל בעמק החורבן ולא יהיה לה תקומה מפני הרעה וכו׳: ויעפו. אנשיה יהיו עיפים עד לא יוכלו להתחזק עוד: עד הנה דברי ירמיהו. על כי מכאן ואילך עד סוף הספר אינם דברי ירמיהו אבל המה ספור דברים מהחורבן לזה אמר עד הנה דברי ירמיהו:
